הכנס הגיע לסיומו
האולם היה רועש-מישהו דן בהופעות האחרונות, מישהו כבר ארז דברים. אלנה עמדה על הקיר, אוחזת במחברת בידיה, והתבוננה בה בחשאי-הבוס שלה.
אנדריי סרגייביץ’. קר, נאסף, בלתי חדיר. אבל מהרגע שהתיישבה במחלקה, היא חשה את מבטו לעתים קרובות יותר מאשר נימוסי העבודה אפשרו.
הוא ניגש אליה במפתיע. התכופף קרוב יותר לאוזן ולחש:
בעוד דקה-דירות דיסקרטיות, קומה שנייה, שירותים קיצוניים. אין שאלה.
היא לא ענתה. רק הנהנה. הלב נדקר בפראות.
השירותים היו שקטים. אלנה בקושי הצליחה לסגור מאחוריה את דלתהדירות דיסקרטיות, כשהוא הגיע קרוב. הגב פגע בקיר האריחים. ידו שכבה על גרונה, ללא לחץ – רק תזכורת למי האחראי כאן.
אתה חושב שלא שמתי לב איך אתה מסתכל? – קולו היה נמוך, כמעט נוהם.
היא ניסתה להגיד משהו, אבל הוא קטע.
שקט. הנה אני אומר.
הוא פרש דירות דיסקרטיות, לחץ על הקיר
הרים את החצאית. האצבעות צעדו בביטחון לאורך הירך הפנימית וגרמו לרעידות.
רצית שאקח דירות דיסקרטיות כמו כפופה. בלי חיבה. רק כוח. נכון?
היא לא ענתה – רק התייפחה כשהוא הוריד את הכביסה שלה.
הוא נכנס אליה בפתאומיות. ביד אחת החזיק את השיער, ביד השנייה לחץ על הקיר, שולט בכל תנועה.
קול נוסף-וכולם למטה יגלו כמה צייתנית את באמת.
התנועות היו עמוקות, בטוחות, ובקצב הזה-היא איבדה שליטה. הוא הרגיש את זה ורק גיחך:
עוד קצת. תחזיקי מעמד, ילדה.
היא סיימה ראשונה, כמעט ללא קול, מלאה במתח ובאש. הוא חפר את שיניו בכתפה.
כעבור עשר דקות הם ירדו שוב לחדר הישיבות. הוא-כמו תמיד, נאסף, עם חיוך קל. היא עם לחיים אדומות, אבל הליכה בטוחה. רק דירות דיסקרטיות ידעו מה קרה בין הקירות האלה.